החברה הישראלית לאן? הקשר בין מערכת החינוך ויצירת חברה בריאה

בס"ד

"החברה הישראלית--לאן???"-

דוד אבודרהם-דוקטור בחינוך

הרקע החברתי ויחסי הגומלין עם ביה"ס.

החברה המודרנית הצועדת לקראת שנות ה - 2000 ,על כל מורכבותה, היא זו שמכתיבה לנו היום את צרכי החינוך הכללי.

הצורך בהשכלה כללית רחבה, מיומנויות שונות כלליות וספציפיות, שימוש במאגרי מידע חדישים, ובשיטות הוראה חדשות וכו'.

והכל במטרה לגדל את תלמיד המחר הכשיר להתמודד בעולם מתפתח דינמי הרץ בקצב מסחרר.

אך עם התפתחות הצד החומרי בחברה המודרנית, דומה שנחלשו מאוד הצדדים הערכיים, המוסריים, והחברתיים. בעיה זו צוברת תאוצה בחברה המערבית בכלל, ולצערנו התדפקה כבר על דלתנו ואף התפרצה באופן מדאיג במיוחד. החברה הישראלית בשנות ה- 60 לקיומה נמצאת בצומת דרכים קריטית. הבנין החומרי לא הושלם, אך הגיע להישגים מרשימים לפי כל קנה מידה בינ"ל, וכיום עולה יותר ויותר השאלה:

"החברה הישראלית--לאן???"

האם עידן " קץ-האידאולוגיות " עליו דיבר אייזנשטאט לפני כמה עשורים, בדברו על החברה המערבית ,הוא זה המגיע אלינו?

האם פעמי השלום, הם אלה שרופפו את תחושת המצור של הישראלי, וממילא הביאו לפחות מוכנות להקרבה עצמית? האם זו חברת השפע, שדחקה את ערכי המוסר לטובת הישגיות חומרית?

האם הדגש המוגבר על זכויות הפרט, הם שהעלו את האינדיבידואל הרבה מעבר לערכי הקולקטיב?

מן הסתם תקצר היריעה, אם נרצה לדון בגורמים, אבל נראה לי שאין ספק כי מצבנו החברתי בכלל, ומצב הנוער, בפרט, בהחלט מעורר דאגה. ריזמן הגדיר את התנהגות הנוער כ"פולחני המידיות" כבר ב1956.דגש חזק מאוד על ההווה, על הרגע החולף, על הנאה מיידית, מאמץ לעשיית רושם, דגש על מעשים שיש בהם פעילות וגירוי גופניים ועל מעשי "הגבורה ” או קלות הדעת.

בצד הקווים הללו הנוער מצטיין בפאסיביות מסוימת, בהעדר ספונטאניות יוצרת, ובהעדר כל רצון להתחיל בפעילות יוצרת לטווח ארוך. אין מוטיבציה להשקיע בפנימיות האדם ובעצמיותו, אלא בלבושו ובחפציו המתקדמים בקצב מסחרר בעידן הטכנולוגי החדש.

בתוך הסבך הזה, צריך בית-הספר לפלס את דרכו ,ולאחר הגדרת הבעיות (כמובן, הגדרה רחבה ולא תמציתית כזו ),גם לבנות אסטרטגיה חינוכית שתשכיל להתמודד עם כל מורכבות החברה החדשה.

ביה"ס הוא המוסד החזק ביותר, יחסית, בחברה המערבית. למרות זאת הוא משמש כראי החברה, וגם בו ניכרים משבריה. המשבר בא לידי ביטוי, באובדן היכולת לגשר בין ה "רציו" ל "רטיו " ( רחשי הלב והרגש ) .המושג "ערך", התבלבל עם " נורמה ". הערכים, הפכו להיות ערכים ויטאלים (=של רמת חיים ).

במקום " ערכי חיים", הופכת חברתנו לחברה אינטרסנטית שחבריה מתחרים זה בזה בתחילה ולבסוף הורסים זה את זה.

אחת הבעיות המרכזיות אתם מתמודדת מערכת החינוך הישראלית, היא הקושי ליצור פרוגרמה מקיפה, כוללת ומשכנעת לחיים אלטרנטיבים ע"פ מערכת ערכים יהודית-ציונית. לא פעם סופרים ואנשי רוח, מורים,הורים, ואף רבים מאתנו, משלמים מס שפתיים בנאומים ודרשות למושגים שלא נקלטו כרלוונטים אצל הנער.

כמה פעמים שאלנו את הנוער מה דעתו אחר פעילות ערכית בה דובר על :

· "חשיבות התנועה הציונית"...

· "חשיבות התרומה לציבור..."

· " עשיר הוא זה ששמח בחלקו..." וכו'

האם הנער קולט דברים אלה כרלוונטים ???

האם הוא מאמין שאנו מבצעים את דרשותינו?

אולי יש לשנות את הסגנון בחינוך לערכים?

אמר כבר ס. יזהר: "דהו הדגלים ונרפשו בעפר...לא צריך לחנך לערכים וגם אי אפשר..." האמנם???

במילים אחרות, הכח שעמד לנו אלפי שנים למצוא סינטזה בין השכל ובין הרגש, ע”י ניסוח “אמיתות-יסוד ”, אבד לנו. הויכוח על מהות הערכים ועל זכותו של המחנך "לחנך לערכים", מורכב ואינו פשוט כלל, אולם ברור כי איננו רשאים להימנע מחינוך לערכים מחייבים.

נאמנים לדרכו של הראי"ה זצ"ל, למדנו שהצדיקים הטהורים, ובהקשר זה המורים, אינם קובלים על הקיים, אלא מוסיפים מאורם להאיר מחשכים קיימים .אשר על כן יצטרך ביה"ס, להתברג בעולם המודרני, להכשיר תלמידיו לחיים בכלים טכנולוגים מתקדמים, ולגדלם לא רק להשתלב בהצטיינות במערך הקיים, אלא לחדור אליו ולנתבו, כדרכה של היהדות לקדש את החומר, לרדת למטה ולהעלותו ככל שאפשר.

אין פסול בקדמה, היא ניטראלית, אך טבעו של האדם או טיבו, הם שיכריעו לאן תצעד החברה הטכנולוגית. אריך פרום קבל על כי החינוך משקיע את מירב מרצו ומשאביו בחינוך בירוקראטי, הכשרה לתעודות, לפרנסה, על כי החברה מייצרת אנשים המתאימים לצרכיה, נתונים להשפעתה, אנשים הנצפים מראש, או שניתן לתמרן את צריכתם ובכך לשרת את האינטרס הכלכלי,

לא מציעים להם מזון אינטלקטואלי ממריץ מספיק, כדי להגביר את תחושת החיים שלהם.

התוצאה, אנשים משועממים, חרדים, גלמודים וקטני אמונה, נטולי ערכים, נטולי שמחת חיים. לדבריו, אנשים אלה הופכים לפעמים להיות אלימים והרסנים, כנקמה לחברה שיצרה אותם כאלה.

כדי להעיז ללכת נגד הזרם בתקווה לחולל שינוי חברתי, דרושה היכולת לעמוד בלחצי החברה, דרושים אנשים שהם לא רק חופשיים, אלא בעלי הנעה חזקה ואינטלקט מפותח.

וכאן בא עיקר תפקידו של ביה"ס היהודי, בעולם משתנה.

והשאלה המתבקשת, המעניינת ביותר, מעבר לדיון האקדמי ולמסכת הקיטורים על המצב הקיים:

מה יכול ביה"ס לעשות ? היתכן כי יש בכוחו להוציא את החברה מהמשבר ?

כוחו של ביה"ס רב אך הוא מוגבל ומותנה. אין מתפקידו לפתור את כל בעיות החברה, אך אין הוא בין חורין להתחמק מחלקו בחילוץ החברה מהמשבר.

הכותב:דוד אבודרהם, דוקטור בחינוך,בניהול רגשי של ADHD

מעל 35 שנים בחינוך, בניהול תיכון שש-שנתי,

בהכשרות מנהלים ומורים והרצאות להורים ולמנהיגות צבאית

בוגר הכשרה טיפולית של האגודה הישראלית לביופידבק

davidabu10@gmail.com

http://www.davidabu10.co.il

www.starup.co.il